מאירי על גיטין ל׳ א

1 זה שביארנו בשליח שצריך לומר בפני נכתב כו' שאם חלה אינו יכול לעשות שליח אלא שהולך לבית דין ובית דין עושין שליח במקומו אין צריך שיהו הבית דין עושין את השליח בפני השליח הראשון אלא אפי' שלא בפניו וזהו שאמרו כי משוו בית דין שליחא בפניו או שלא בפניו ואסיקו לה בין בפניו בין שלא בפניו ומ"מ כשהבעל ממנה שליח אם יכול למנותו שלא בפני שליח אם לאו לא הוזכרה בגמרא בפי' אלא שאני למדתיה על ידי מעשה מעובדא דאבא בר מניומי כמו שהזכרנו ואחר שכן הדין כן בשליח שממנה שליח בין בבית דין בין שלא בבית דין אף שלא בפני השליח שהוא בא למנותו אלא אומר הרי פלני שלוחי ואם הוא צריך לעשותו בבית דין אומר לפניהם הרי פלני שלוחי:

2 ומכל מקום בגמרא ספרדית מדויקת מצאתי כי משוי שליח בפניו או שלא בפניו ואסיקנא אפי' שלא בפניו ואין גורסין בית דין ולא כי משוו בלשון רבים אלא משוי בלשון יחיד ופירושו על הבעל או על השליח שבא למנות שליח אחר ובבית דין לא הוצרכה ללמד שפשוט הוא והדברים נראין:

3 כבר ביארנו שאין טענת אונס בגיטין מעתה מי שנתן גט לאשתו ואמר לה שיהא גט כך שלא בא עד שלשים יום אצלה בעיר והיה בא וחלה בדרך או אפי' נכנס בתחום העיר ונהר מעכבו מליכנס ולא נכנס עד שעברו שלשים אפי' היה עומד וצווח חזו דאתאי אלא שאיני יכול ליכנס אינו כלום והרי זה גט גמור אע"פ שמגלה עכשו בדעתי שאין רצונו לגרש שאין טענת אונס בגיטין וכן אם נתן לה גט ואמר לה שאם לא יתפייס עמה עד שלשים יום יהא גט ובא לפייסה בתוך שלשים ואינה רוצה להפיס אפי' היה רוצה ליתן לה תרקבא דדינרי או לעשות כל מה שבידו לעשות לה כדי שתתפייס שהדבר ברור שהוא רוצה לפייסה אינו כלום אחר שלא ניפייסה שאין טענת אונס בגיטין ואע"פ שלשון אחרון הנזכר כאן הפך הדברים ובכל מקום אמרו הלכה כאיכא דאמרי כבר יצאו מהם שלש שאין הלכה בהם כאיכא דאמרי ואחד מהם זה שבכאן והשני ביבמות פרק ארבעה אחים ל"ב א' נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה ואיכא דאמרי אף היא הותרה ואין הלכה כאיכא דאמרי והשלישי במציעא פרק נשך ס"ד ב' בענין הדר בחצר חברו שלא מדעת אם צריך להעלות שכר אם לאו כמו שיתבאר שם ומעתה כל שלא בא אע"פ שמחמת אונס נתעכב הרי זה גט אלא שלפי מה שכתבנו לשיטתנו דוקא בנאמנת עלי שלא פייסתי ולשיטת גדולי המחברים אין צורך בכך שהרי לא היה בעיר:

4 ומכל מקום אם ביטל את הגט קודם שלשים הרי הוא בטל שכל שנתן גט על תנאי בלא על מנת ובלא מעכשו אפי' הגיע הגט לידה כל שלא נתקיים התנאי יכול לבטלו שלא אמרו משהגיע גט לידה אין יכול לבטלו אלא בלא תנאי או במעכשו או על מנת שכל שמגרש על אי זה תנאי בלא על מנת ובלא מעכשיו כשיתקיים התנאי מגורשת משעה שיתקיים התנאי ולא למפרע משעת נתינת הגט ומתוך כך יכול לבטל את הגט בנתיים או לחדש תנאים או להוסיף או לגרוע הא במעכשו או על מנת לכשתקיים התנאי מגורשת משעת נתינת הגט למפרע ולפיכך אינו יכול לבטל ולמדת במעשים אלו שיכול היה לבטל את הגט תוך הזמן אלא שהיה סבור שיתבטלו גירושיו מחמת טענת אונס אפי' היה שם מעכשו וכבר כתבנו ענין דברים אלו בראשון של כתבות:

5 כבר ביארנו שיש טענת אונס בממון ומעתה למדנו ממעשה זה שכל שהתנה לחברו להיות שדהו נתונה לו מעכשו אם איני מפייסו או אם איני מפייס את פלני מכאן ועד שלשים יום ובא לפייסו ולא נתפייס אין השדה קנויה לו ובלבד כשבא לפייסו במה שבידו לעשות ונראה לי במה שבידו לעשות וכפי הראוי והמוטל עליו לפי ראות עיני בית דין ותרקבא דדינרי הנזכר כאן לאו דוקא אלא כפי הראוי הא אם אמר אם לא אתן מנה לפלני ולא רצה לקבל ודאי פטור שאין במשמע אלא אם רוצה לקבל ויש חולקין לומר שכל התולה בדעת אחרים אין בו טענת אונס אף בממון שמשעה ראשונה גמר והקנה שהרי אינו יודע בחברו אי ציית אי לא ציית ואם תשיבני אשה שבסוגיא זו אשה שאני שהיא סבור שאם בא לפייסה תתפייס שסתם אשה נוחה להתפייס אצל בעלה ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה חכמי הדורות:

6 מה שכתבנו שאין אונס בגיטין פירושו אף באונס שאינו מצוי כל כך ואין צריך לומר במצוי ומכל מקום באונס שאינו מצוי כלל יש בו דרך אחרת לקצת מפרשים כמו שיתבאר במסכתא זו בענין אכלו ארי אין לנו וכבר כתבנוה בראשון של כתבות:

7 המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק השני במה שנתגלגל בה במה שדנין אותם בחזקת שהם קיימים והוא שאמר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או שמא העשיר העני מתי צריך ליטול רשות מן היורשים ואם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות אמר הר"ם פי' זאת ההפרשה לפי מה שאספר וזה שהוא יוציא מה שיחייבהו מתרומה ומעשר ראשון או מעשר שני ויזכה בו לזה האיש על ידי אחר ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שיקח מזה הישראל ולא יתן גם כן זה הישראל לאיש זולתו הנה כל מה שאצל זה הישראל מן המתנות כאלו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני ולא יצטרך זיכוי על ידי אחר יחשבהו בדמיו וינכה ממה שנתן לו עד שישלם הממון אשר אצלו ואם מת יצטרך שיקח רשות מהיורשים אשר ירשו ממנו קרקע והגיע אליהם שיעור החוב לפי שהם אולי ירצו הם אבל יפרעו אליו החוב אשר על אביהם מאשר הוא עדיין חייב כבר התקיים ויקחו חלקם ואמנם מעשר ראשון הנה כבר ביארנו פ"ט מיבמות שהוא מותר לזרים וכאשר לקח הישראל אל זה החלק ממעשר ראשון או מעשר שני הנה מותר לו לאכלם ואולם התרומה אשר הוא חלק כהן הנה לישראל בו תועלת שיתננה לכהן קרובו או ימכרנה לכהנים ויהיו המעות שלו לפי שכבר קנאה מכהן בזה הכסף אשר הלוהו:

8 אמר המאירי המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים פי' שהלוה לכהן על שבשעת הגורן יהא מפריש תרומתן ר"ל תרומה גדולה ותרומת מעשר לשם אותו הכהן ומעשרותיו ר"ל מעשר ראשון לשם אותו הלוי ומעשר עני לשם אותו עני וכשמגיע זמן הגורן הוא מפריש את כל אלו עליהן ר"ל לשמן ומה שאמר מחלקם ולא אמר כל חלקם ר"ל שמפריש לשמן בכדי ההלואה שהלוה להם ומעכבם לעצמו למכור התרומות לכהנים ולאכול המעשרות שמותרים לזרים הרי זה מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ואינו חושש שמא מת כהן או לוי ויהא צריך ליטול רשות מהם שמא יפרעוהו הקפותיו ויטלו מתנותיהם או שמא העשיר העני ושלא יהא רשאי ליתן לו כלום ומ"מ אם נתברר לו שמת הכהן או הלוי צריך ליטול רשות מן היורשין וכל שלא נטל רשות מהם לא יצא ידי נתינה שמא יפרעוהו ויקבלו מתנותיהם ואף זו דוקא מועיל רשותם כשהם יורשים המשועבדים בכך כגון שהניח להם אביהם קרקע אפי' קרקע מיעט אפי' טפח וכעין קטינא דאביי הנזכר בכתבות פרק מי שהיה נשאוי צ"א ב' אבל אם הניחו כספים אין רשות מועלת שאין נקראין יורשים לענין זה אחר שאינם משועבדים להלואתו אע"פ שמצוה עליהם בכך ואמר על זה שאם הלוהו בבית דין על מנת שיפריש בכדי מעות אלו מחלקם אינו צריך ליטול רשות מן היורשים אלא מפריש בחזקת השבט ומעכב לעצמו דהרי תקון בי דינא ומשום דמסתמא כולהו בהכי ניחא להו וכן אם מת העני מפריש בחזקת עניי ישראל בכל מקום שהם ומעכב לעצמו ואין כאן רשות יורשו שאם עשיר הוא אין לו בה כלום ואם עני הוא אינו נקרא יורש אבל העשיר העני אין לו תקנה וחייב להפריש ואינו מעכב לעצמו וזכה הלווה במה שבידו שהרי הלוהו על מנת שלא יפרע לו ובהעשיר לא עבוד תקנתא דלא שכיחא וכדאמרי אינשי מית חברך אשר איעתר לא תאשר ומגדולי הראשונים שבגירונדה כתבו שזו של ירשו קרקע אהלואה דבית דין קיימא כמו שכתבו בחבוריהם ואין הדברים נראין כלל אלא ארישא קאי וכן היא בתוספתא בהדיא:

9 ומשנתנו פירושה בתרומה ומעשרות על הדרך שכתבנו וכן בחלה דהני כולהו כתיבא בהו נתינה אבל לקט שכחה ופיאה דעזיבה כתיבא בהו לא שיכא בהו הלואה כלל ומכל מקום זרוע לחיים וקיבה הרי הם בכלל משנתנו וכדתניא בתוספתא בראשון של תרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מן הלוי ולא זרוע לחיים וקיבה ויטול רשות מן הכהן אבל מלוה עליהן להיות מפריש עליהם מחלקן ואף באלו שבמשנתנו שאלו בגמרא היאך אדם יוצא ידי נתינה בכך והוא ששאלו אע"ג דלא אתי לידיה כלומר דאכתי אי אתו ליד כהן והוא מחזירם לך שפיר אבל כי לא אתו לידיה אע"פ שמפרישם לשמן היאך יצא ידי נתינה ותירצוה בשלשה פנים הראשון היא שרב פירשה במכרי כהנה ולויה והואיל ואין רגילותו ליתן אלא להם הוה ליה כמאן דמטא לידיהו ושמואל פירשה בשזיכה להם על ידי אחר והלה זוכה בשבילם ומחזיר לזה שאף החזרה זכות הוא לכהן כדי שיהו דלתות הלואה פתוחות לפניו בשעת הצורך ושני אלו הלכה הם וכל שאינם מכרים שרי מזכה להם וכן לשני טעמים אלו ראוי לומר שלקט שכחה ופאה אינם בכלל זה שאין כאן מכרים ולא זוכים בשבילם שהרי אינם תלויים בנתינתו והרי עזיבה כתיבא בהו ובתלמוד המערב שנו על טעמו של רב והא תני עני ויש מכר לעני אלא מזכה להם וכו':

10 ומכל מקום עולא תרצה לדעת ר' יוסי דבלא מכרים ובלא זוכים יוצאים ידי נתינה בכך ומפני שעשו את שאינו זוכה כזוכה שר' יוסי אמרה כן בבכורות י"ז ב' ברחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים שאחד לו ואחד לכהן ומ"מ הואיל ושניהם ספיקי בכורים אף אותו של ישראל פטור מן המתנות שעשו את הכהן כאילו זכה בו ומתוך שלענין בכור הלכה כר' יוסי יש פוסקים בזו כמותו וממילא מפריש עליהן ואין צריך מכרים ולא זיכוי ומ"מ רוב פוסקים פסקו בזו כרב ושמואל ואף לטעם זה לקט שכחה ופאה אין בהם זוכה בפרט ולענין הדין מיהא יש שואלים היאך תרומות ומעשרות בקנין לו דהא דבר שלא בא לעולם היא ופירשו דודאי אי בעו מהדר מצו הדרי אלא דהכי קאמר שאם אין אחד מהם מערער על המכר מפריש עליהן בחזקת קיימים ויש מפרשים באפותיקי שאני ויכול אדם לעשות אפותיקי מדבר שלא בא לעולם ומכל מקום יש מפרשים שזה אינו מכר אלא הלואה כמו שיתבאר ואין בה דבר שלא בא לעולם:

11 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

12 כבר ביארנו במציעא פרק נשך שאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ר"ל שאין מוציאין מעות על סאה חטה אלא אם כן יצא שער החטה ושיהא קבוע ומפורסם ושיוציא לו באותו שער היוצא שאם לא יצא השער בקביעות ובפרסום אע"פ שנותן כשער היוצא עכשו יש כאן חשש ריבית ששער שאינו ברור וקבוע משתנה הוא תמיד ואינו קרוי שער אבל כל שנקבע השער ונתפרסם אע"פ שאין ללוה זה סאה חטה מוציא לו הלה מעות על סאה חטה שאע"פ שאין לזה יש לזה והרי יכול ליקח בדמים הללו היכן שירצה ומ"מ התבאר שם שכל שיצא השער פוסק לו על שער הזול שיהא בשנה זו ר"ל שהוא מוציא לו סלע על סאה כשער של עכשו ועל תנאי זה שאם בשעה שיפרע לו סאה זה עומד על אותו השער או נתיקר שיהא קנוי לו בסלע שהוציא לו ואם הוזל ועמד בחצי סלע שיהא נותן לו שני סאין כשער הזול שבאותו זמן שמאחר שהתנה עמו כן הרי המעות פקדון אצל המוכר ונמצא כמוכר עכשו ומ"מ כל שלא הותנה והוזל אינו לוקחן אלא כשער הוצאה ומ"מ הלואה זו שבעל הבית מלוה לכהן או ללוי אפי' לא פסק עמו כשער הזול מסתמא כך הוא כמו שאמרו אע"ג דלא פסק כמי שפסק דמי ומעתה כשהפריש מעשרותיו לנכות להם כשיעור הלואתו מחשבן כשער של עכשו אם הוזלו או כשער ההוצאה אם הוקרו אע"פ שלא התנה וכן אין בה משום ריבית ר"ל שהוא רשאי להוציא אע"פ שלא יצא השער ופירשו הטעם דכיון דכי לית ליה לא תבע ליה כי אית ליה ליכא משום ריבית כלומר כיון דאם נשתדפו שדותיו ואין בהם כדי להפריש תרומות ומעשרות אין הכהן והלוי חייבים באחריותו כזביני נינהו וכעין מה שעזי חולבות מכור לך:

13 וכן הלואה זו אין שביעית משמטתה שאם עבר סוף שביעית בנתים אין הכהן אומר כבר נשמט חובך ואין לך בתרומותי כלום דהא לא קרינא ביה לא יגוש שהרי אינו יכול לתבעו כלום או שנגוש ועומד הוא שהרי הפירעון ברשותו:

14 ואם בא לחזור אינו חוזר ופירשו בה שאם בא בעל הבית לחזור אינו חוזר ואינו יכול לתבעם הלואתו שהרי הכהן כספו בידו וזה לא היה יכול למשוך הימנו כלום שנגלגל עליו טענת לא משכתי והרי על דעת שלא ימשוך נתן כספו וגמר והקנה ואע"פ שבנותן מעות על מנת ליתן לו לגורן לא היה לו למשוך ואעפ"כ יכול לחזור בו בזו הקלו לכהן וללוי אבל אם בא הכהן או הלוי לחזור ולהחזיר לו מעותיו רשאים וכדתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול המוכר לחזור שמתוך אונס מעות הקנה והחזירוהו לתקנתו ולא דוקא לר' שמעון שאמר בכלם כל שהכסף בידו על העליונה אלא אף לרבנן שהם פלוגתיה שאמרו שניהם יכולין לחזור בזו מודים הם בכך ולא מן הדין אלא שהקלו אצלם לפי הדרך שכתבנו:

15 וגדולי המפרשים פירשוה מן הדין ומפני שאין זה מכר גמור אלא הלואה ובאפותיקי מפורש כמי שאמר כהן לבעל הבית לא יהא לך פירעון אלא מזה ר"ל מחלקי שבתרומתך והילכך בעל הבית לא מצי תבע מידי ומכל מקום כהן מצי מסלק ליה בזוזי כל זמן שלא זכה בפירות שהן הפירעון הא משזכה בפירות יצא מדין הלואה ונשלם המכר:

16 נתיאשו הבעלים כגון שנשתדפו שדותיו ושמעו לו שאמר וואי ליה לחסרוניה שנמצא שאיבד מעותיו אין מפרישין עליהם אם יצאו לאחר כך וקנאוהו כהנים ביאושו ואפי' עלו בקנה בשעת השדפון שאין אדם מתיאש מהם כל כך הואיל ונתיאש מכל מקום קנו כהנים ואנו גורסין לא צריכא דאקון ומ"מ יש גורסין דאתקון כלומר אפי' נתקנו והצליחו אחר היאוש ומעתה אין צריך לומר אם אבדו בשנה זו לגמרי שאין מפריש עליהם לשנה אחרת ושעבוד שאר נכסים אין כאן שהרי אינו גובה משאר נכסים: